העיתון The Marker מפרסם כתבה תחת הכותרת המעוררת תדהמה "אם אתה בן 40 לא תמצא עבודה".
בכתבה מתאר המחבר מציאות הנראית לכאורה הזויה: המשק הישראלי, הידוע כמשופע בכוח אדם משובח, סולד מהעסקתם של בני ה - 40 פלוס, ומשליך אותם לגורלם ככלי אין חפץ בו.
לכאורה נראית התופעה הגיונית. וכי מה יכולים קשישים אלה (במרכאות או בלעדיהן) לתרום למשק ולכלכלה? עתידם הריהו מאחוריהם ולפיכך נגזר דינם לשבת אחר כבוד בבתיהם ולהעלות זיכרונות מימי הקריירה שלהם.
אלא שהעובדות בכל זאת מקוממות. אין צורך לשוב ולומר שאנו דלים עד מאד במשאבי טבע. המעט שישנו מנוצל עד תום ולא ירחק היום עד שנכלה לחלוטין את המצאי הקיים.
בנסיבות אשר כאלה היה זה אך טבעי ואולי אפילו הגיוני לקיים תכנית לאומית שבמרכזה - מיצוי מרבי של משאבי האנוש והפוטנציאל המוחי הטמון בהם.
בכל מדינה מתקדמת במערב שוקדים בשנים האחרונות על שילובם מחדש של "מוחות הזהב", קרי המבוגרים שכבר פרשו מעבודתם, במסגרות בהן יוכלו להוסיף ולתרום מהמומחיות, הידע והניסיון שלהם. ניתן לראות אותם בדירקטוריונים, מועצות מנהלים, צוותי חשיבה, גופים וולונטריים, מוסדות ציבור ממשלתיים ועירוניים, ועוד כיוצא באלה ארגונים ומוסדות לעשרותיהם.
גורמים מקצועיים טוענים בוודאות שתרומתם של אלה לא תסולא בפז, מה גם שעלות העסקתם נמוכה במיוחד ובאותה עת זמינותם גבוהה.
יותר מכך. ידועים מקרים רבים של תכנון יזום ומאורגן של קריירה שנייה לבני הארבעים והחמישים, מתוך הנחה שיהיה זה בזבוז בל יסולח לוותר עליהם בשלב כה מוקדם של חייהם, כאשר תוחלת החיים המתארכת מזמנת להם עוד עשרות שנים.
אנחנו כנראה יודעים הכל יותר טוב מאחרים. אנחנו יכולים "להרשות לעצמנו" לזנוח ביודעין פוטנציאל טוב של מוחות אנושיים מעולים, שכבר הוכיחו את עצמם בפועל, ולהעלותם קורבן על המזבח התמוה והנבוב של הערצת הנעורים בכל מחיר.
אנחנו מוכנים לתת לחסרי הניסיון "להתגלח על זקן האומה" ובלבד שלא ייראו חלילה בשורותינו אותם מתבגרים, מקשישים או מזדקנים שעלולים לקלקל את הפרופיל הצעיר והרענן של הפירמה הפרטית או של החברה הלאומית.
לצערי מתפשטת התופעה ומעמיקה ואיש אינו נחלץ לגנות אותה ולהוקיעה. האם באמת השתגענו? האם בין מיליוני הגברים והנשים בני 40 שנה ומעלה אין עוד כאלה היכולים לתרום משמעותית לכלכלה, לחברה, למדינה?
יתכן שבמשרד זה או אחר יושב עכשיו מנהל משאבי אנוש בן 30 ומגחך.
יש לי שתי שאלות אליו:
א. האם מעבר ל"צו האופנה" חשבת פעם על עלות התועלת האמיתית של ניהול נכון של המשאב האנושי ומשאבי הידע בארגון?
ב. כיצד תרגיש אתה עצמך בעוד עשר שנים מול תופעה מחפירה זו, שבימים אלה אתה נותן את ידך להתפשטותה?
בכתבה מתאר המחבר מציאות הנראית לכאורה הזויה: המשק הישראלי, הידוע כמשופע בכוח אדם משובח, סולד מהעסקתם של בני ה - 40 פלוס, ומשליך אותם לגורלם ככלי אין חפץ בו.
לכאורה נראית התופעה הגיונית. וכי מה יכולים קשישים אלה (במרכאות או בלעדיהן) לתרום למשק ולכלכלה? עתידם הריהו מאחוריהם ולפיכך נגזר דינם לשבת אחר כבוד בבתיהם ולהעלות זיכרונות מימי הקריירה שלהם.
אלא שהעובדות בכל זאת מקוממות. אין צורך לשוב ולומר שאנו דלים עד מאד במשאבי טבע. המעט שישנו מנוצל עד תום ולא ירחק היום עד שנכלה לחלוטין את המצאי הקיים.
בנסיבות אשר כאלה היה זה אך טבעי ואולי אפילו הגיוני לקיים תכנית לאומית שבמרכזה - מיצוי מרבי של משאבי האנוש והפוטנציאל המוחי הטמון בהם.
בכל מדינה מתקדמת במערב שוקדים בשנים האחרונות על שילובם מחדש של "מוחות הזהב", קרי המבוגרים שכבר פרשו מעבודתם, במסגרות בהן יוכלו להוסיף ולתרום מהמומחיות, הידע והניסיון שלהם. ניתן לראות אותם בדירקטוריונים, מועצות מנהלים, צוותי חשיבה, גופים וולונטריים, מוסדות ציבור ממשלתיים ועירוניים, ועוד כיוצא באלה ארגונים ומוסדות לעשרותיהם.
גורמים מקצועיים טוענים בוודאות שתרומתם של אלה לא תסולא בפז, מה גם שעלות העסקתם נמוכה במיוחד ובאותה עת זמינותם גבוהה.
יותר מכך. ידועים מקרים רבים של תכנון יזום ומאורגן של קריירה שנייה לבני הארבעים והחמישים, מתוך הנחה שיהיה זה בזבוז בל יסולח לוותר עליהם בשלב כה מוקדם של חייהם, כאשר תוחלת החיים המתארכת מזמנת להם עוד עשרות שנים.
אנחנו כנראה יודעים הכל יותר טוב מאחרים. אנחנו יכולים "להרשות לעצמנו" לזנוח ביודעין פוטנציאל טוב של מוחות אנושיים מעולים, שכבר הוכיחו את עצמם בפועל, ולהעלותם קורבן על המזבח התמוה והנבוב של הערצת הנעורים בכל מחיר.
אנחנו מוכנים לתת לחסרי הניסיון "להתגלח על זקן האומה" ובלבד שלא ייראו חלילה בשורותינו אותם מתבגרים, מקשישים או מזדקנים שעלולים לקלקל את הפרופיל הצעיר והרענן של הפירמה הפרטית או של החברה הלאומית.
לצערי מתפשטת התופעה ומעמיקה ואיש אינו נחלץ לגנות אותה ולהוקיעה. האם באמת השתגענו? האם בין מיליוני הגברים והנשים בני 40 שנה ומעלה אין עוד כאלה היכולים לתרום משמעותית לכלכלה, לחברה, למדינה?
יתכן שבמשרד זה או אחר יושב עכשיו מנהל משאבי אנוש בן 30 ומגחך.
יש לי שתי שאלות אליו:
א. האם מעבר ל"צו האופנה" חשבת פעם על עלות התועלת האמיתית של ניהול נכון של המשאב האנושי ומשאבי הידע בארגון?
ב. כיצד תרגיש אתה עצמך בעוד עשר שנים מול תופעה מחפירה זו, שבימים אלה אתה נותן את ידך להתפשטותה?
אברהם אלון מוסמך במינהל עסקים במגמת שיווק, הינו הבעלים והמנכ"ל של חברת "שיווק אלף אלף" בע"מ. בשנים האחרונות התמחתה החברה בבניית אסטרטגיות עבור פרוייקטים שיווקיים מגוונים לאוכלוסיות הגיל השלישי. אברהם אלון, מרצה בכיר ומרכז את תחום השיווק בקורס לניהול בתי אבות של ביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, מומחה מוכר בסוגיות איכות החיים בגיל המבוגר ובעל עשרות מאמרים בהיבטים המגוונים של הנושא.